בן אסתר ומשה. נולד ביום כ"ו בניסן תרפ"ח (16.4.1928) בעיירה קומארנו שבסלובקיה (אז חלק מצ'כוסלובקיה), השוכנת על גדות נהר הדנובה. אח לשמונה אחים. המשפחה שמרה על אורח חיים דתי ואביו היה רב בחדר.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 הפכה סלובקיה למשטר בובות של גרמניה הנאצית. היהודים סבלו מאנטישמיות חמורה ורבים מהם גורשו למחנות השמדה.

בהיותו כבן שבע-עשרה נתלש דוד מביתו ונשלח עם משפחתו למחנה ריכוז, שם הופרדו. בשנים הבאות התגלגל בין מחנות עבודה שונים ושרד בנס. ב-1945, כשהסתיימה המלחמה, היה כולו עור ועצמות ומשקלו לא יותר משלושים קילוגרם. הוריו וחמשת אחיו נספו בשואה. בשארית כוחותיו עלה לארץ, לאחר תלאות רבות והצטרף לגרעין הכשרה של תנועת הנוער הציונית-דתית "בני עקיבא".

בשלהי שנת 1947 עברו חברי הגרעין למקווה ישראל לשם התאקלמות ולימודים, אלא שאז פרצה מלחמת העצמאות, ודוד וחבריו גויסו ונשלחו להגן על הקיבוץ הדתי בארות יצחק – הנקודה העברית הדרומית ביותר בנגב הנצור.

עם הכרזת המדינה פלש הצבא המצרי לארץ והחל להפגיז את הקיבוץ. ההתקפות וההפגזות נמשכו גם בחודשים הבאים, עד לקרב האחרון על בארות יצחק, בקיץ 1948.

במהלך אחת ההפגזות נפצע דוד בידו ובברכו מפגז. הוא פונה לבית חולים במצב קשה מאוד והרופאים עמדו לקטוע את ידו, אך ברגע האחרון הוחלט לנסות להצילה. שנתיים ימים שכב בבית החולים ועבר טיפולים רבים.

דוד הוכר כנכה צה"ל. חרף הפציעה המורכבת שהסבה לו ייסורים רבים הוא הצליח להשתקם, לעבוד כחבר באגד, לחיות חיים מלאי פעילות ולחוות חוויות רבות.

דוד נישא לציפורה, ונולדו להם שלושה ילדים – רמי, צחי ואסתי.

לימים ציפורה חלתה מאוד במחלת הסרטן ונפטרה בגיל ארבעים ושלוש. לאחר כשנתיים דוד נישא לאיטה אסתר.

"למרות החיים הקשים שעבר," סיפרה רעייתו, "ואף שסבל כאבים קשים מנשוא, הוא שמר תמיד על הומור, מעולם לא התלונן והיה שמח בחלקו."

דוד שמעונוביץ נפטר ביום כ"ד בכסלו תשס"א (21.12.2000). בן שבעים ושתיים בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין "כפר נחמן" שברעננה. הותיר רעיה, שני ילדים ושישה נכדים.

השבט המפואר שהקים מוקיר את זכרו ואת מורשתו. " עליו אפשר לומר 'משואה לתקומה,'" כתבו בני משפחתו.